הגוונים הרבים של הורות מבוססת פחד

 

הורות בוטחת נזרקת מהמסלול, בדרכים שונות, כאשר הפחד גובר.

 

הורות בוטחת היא צורת ההורות הטבעית והפחות מלחיצה, הן להורה והן לילד. אתנולוגים מצאו שסגנון הורות זה הוא אוניברסלי בתרבויות ציידים-לקטים. משפחות רבות בתרבות שלנו כיום, במיוחד אלו בתנועת החינוך העצמי-self-directed learning , אימצו את סגנון ההורות הזה וכתבו על ההנאות והיתרונות שלו. באופן כללי ניתן לומר שהורים בוטחים אינם מפחדים מהחיים בתפיסה הבסיסית שלהם, והם אינם מפחדים באופן לא הגיוני לחיי ילדיהם. להורים בוטחים יש אמונה ביכולות של ילדיהם, ואמונה זו הופכת לנבואה המגשימה את עצמה.

הורות בוטחת תאמר את הדבר הבא:

"אתם מוכשרים, מספיק כדי לדעת,  יש לכם עיניים ומוח ואתם יכולים להבין דברים. אתם מכירים את היכולות והמגבלות שלכם. דרך המשחק והחקירה העצמית שלכם, תלמדו את מה שאתם צריכים לדעת. הצרכים שלכם מוערכים. הדעות שלכם נחשבות .אתם אחראים לטעויות שלכם וניתן לסמוך עליהם שתלמדו מהן. אנחנו איתך, לא נגדך."

האויב של הורות בוטחת הוא הפחד, ולמרבה הצער, הפחד משתולל בחברה שלנו כיום. זה משתולל לא בגלל שהעולם באמת מסוכן יותר ממה שהיה בעבר, אלא בגלל שאנחנו כחברה יצרנו מיתוסים מסוכנים לגבי סכנות. אנו מפחדים שזרים יחטפו את ילדינו אם לא נשמור עליהם כל הזמן ושהילדים שלנו יהיו חסרי חברים לולא נארגן עבורם play dates, או בדרך אחרת כישלונות בחיים, אם הם לא יקבלו ידע בבית הספר או ייקחו חלק בחוגים או פעילויות בלתי פורמליות מקובלות. באופן קצת יותר מציאותי, אנחנו גם מפחדים מהשיפוט של אחרים כלפינו, אם אחרים יראו שאנחנו לא שומרים, דוחפים ומושכים את הילדים שלנו בכל הדרכים שהחברה אומרת שאנחנו צריכים לשמור, לדחוף ולמשוך, עתידם בסכנה.

הורות מבוססת פחד מגיעה בגוונים שונים,  היא תלויה באמונות ומחשבות שנמצאות במוחם של ההורים, חלקם קווי אישיות של ההורים הנבנו דרך רפלקציה מוטעית של הילדות שלהם, ואף ביכולות כלכליות ותרבותיות.

לפניכם מספר תצורות של סגנונות בהקשר של הורות מבוססת פחד:

1-הורות " הליקופטרית"

המונח הורות הליקופטרית שימשה לפחות בשלושת העשורים האחרונים כדי לתאר הורים שמגוננים יתר על המידה ובאופן כללי יותר, מעורבים יתר על המידה בחיי ילדיהם. ההורה טיפוסי זה יטען להגנתו ש-"זה לא הילד שלי שאני לא סומך עליו, זה שאר העולם." הם משוכנעים שהסכנה אורבת בכל פינה, ולכן הם שומרים ומייעצים לילדם בכל צעד ושעל.

במחקרים שונים חוקרים זיהו הורות הליקופטרית באמצעות שאלונים ומצאו לפחות מתאם בין סגנון הורות זה לבין כישורי ההתמודדות ירודים של הצאצאים לאחר מכן בבגרות הצעירה. הורים אלו מתקשים להרפות, גם כאשר ילדיהם בוגרים, אולי בין היתר משום שצאצאיהם למעשה זקוקים לעזרה נוספת, שכן הם פיתחו הרגלים של חוסר אונים שנבעו מכל השלבים הקודמים. הורים אלה ממשיכים לרצות לדעת את כל הפרטים על חייהם של ילדיהם הבוגרים ולהציע עצות לא רצויות.

2- הורות "חורשת"

במקום פשוט "לרחף"- קרי לעזור מתי שבאמת מבקשים עזרה,  על מנת לעזור להם לעבור את מכשולי החיים, ההורים החורשים מרסקים את המכשולים. זוהי הורות מגוננת על סטרואידים - או ליתר דיוק, על כסף, כוח וחוצפה. אלו הורים שמשתמשים במעמדם ובתחושת הזכות המנופחת שלהם כדי לפנות את הדרך לילדיהם. חלק גדול מהמאמץ שלהם נועד להביא את ילדיהם להצלחה בבתי ספר, ספורט תחרותי או לקריירה יוקרתית ומשתלמת ביותר, מכיוון שאלו הורים שמעניקים ערך רב למראה החיצוני של הצלחה.

אלה ההורים ששוכרים מורים ומדריכים שיעזרו לילדיהם בלימודים עוד הרבה לפני שהילד מנסה לעזור לעצמו, פונים לרופאים שמוכנים לתת לילדם איזושהי אבחנה שתאפשר עזרה נוספת בבית הספר, יתרמו ויקפצו לכל עזרה שתקדם את ילדיהם בחברה.

הורים אלה גם עושים מה שהם יכולים כדי להסתיר את מאמצי התהליך מילדיהם, כדי לחסוך מהם את ההשפלה שבידיעה ש"הצלחתם" לא באה מיתרונותיהם שלהם אלא "מעבודת" שטח אגרסיבית של הוריהם. הורות חורשת אינה מכוונת רק לפינוי קשיים ולפתיחת דלתות, אלא גם לניפוח האגו של ילדיהם.

3- הורות "מתדלקת "

הורות מתדלקת אינה דואגת כל כך בהסרת מחסומים עבור ילדיהם, כפי שהיא עוסקת בסוגי המניעים והעמדות שהם (ההורים) תופסים כהכרחיים כדי לנווט בעולם המפחיד הזה. במיוחד, הם מרותקים לרעיון שהחיים הם ביסודם תחרות, כמו מרוץ, שיש לנצח או להפסיד. כדי לנצח אתה צריך לרצות לנצח ולדעת להתחרות.

זה לא מפתיע שהורים רבים חושבים כך. כל מערכת החינוך שלנו, בעיצובה, היא תחרות מתמדת לילדים. כולם על אותו מסלול, רצים כביכול לאותה מטרה, ומי שנקלע לפיגור או נודד במסלול אחר נחשבים "לאאוטסיידרים". אנשים רבים גדלים בתחושה שכל החיים הם תחרות, כמו בית הספר, שבו חלקם מנצחים ואחרים הם כישלונות. אפילו שמעתי הורים טוענים, ברצינות, שהערך העיקרי של בית הספר הוא שהוא מלמד ילדים להתחרות.

המחקר הטוב ביותר על הורות מתדלקת שאני מכיר הוא אחד שנערך לפני עשור על ידי הילארי פרידמן, לצורך עבודת דוקטורט, ולאחר מכן פורסם כספר בשם  ,Playing to Winפרידמן התעניינה במניעים של הורים שדוחפים את ילדיהם לפעילויות תחרותיות ולאחר מכן משקיעים סכומי כסף גדולים, עבור שיעורים ודמי השתתפות, וכמויות גדולות של זמן ואנרגיה, מסיעים את ילדיהם לתרגולים ואירועים ומעודדים אותם לעבוד קשה כדי לנצח. מה ההורים האלה מצפים כהחזר על ההשקעה הזו?

כדי לברר, פרידמן הקדישה שישה עשר חודשים לראיון הורים מ-95 משפחות שונות ובחלק מהמקרים גם לראיין את הילדים. היא בחרה משפחות המעורבות באופן אינטנסיבי בשלוש פעילויות תחרותיות שונות למדי - כדורגל, שחמט וריקוד. בכל אחד מהמקרים, הילד היה בגיל בית ספר יסודי.

מה שהיא גילתה, בקצרה, היה שרוב ההורים השקיעו את כל הכסף, הזמן והאנרגיה לא בגלל שהילד שלהם אהב את הפעילות, וגם לא בגלל שההורים רצו שהילד שלהם יתמקצע בה. הפעילות עצמה הייתה די שרירותית. הדבר החשוב להורים היה ההיבט התחרותי של הפעילות. הם האמינו שתחרויות יטפחו, אצל ילדיהם, מערכת של גישות ומיומנויות, שפרידמן מתייחסת אליהן באופן קולקטיבי בתור Competitive Kids Capital, שישרתו אותם היטב בתחרויות עתידיות כמו כניסה למכללה בדרג גבוה, קבלת תואר גבוה. משכורת עבודה, וקבלת קידום.

המטרה העיקרית, להורים אלו, הייתה שילדיהם יפנימו את ערך הזכייה וירכשו מיומנויות כלליות מסוימות החשובות לזכייה בכל תחרות, כגון יכולות התמדה ולתפקד תחת לחץ. לשם כך, רבים מההורים תגמלו את ילדיהם במזומן או במוצרים חומריים או פינוקים (כגון טיולים לדיסנילנד), הרבה מעבר לגביעים שסיפקו מארגני האירוע, אם זכו או שיפרו את הדירוג שלהם, אך לא אם הפסידו. המטרה הייתה לחזק את ערך הזכייה.

כאשר פרידמן שאלה את הילדים ממה הם נהנים בפעילות, הם דיברו לא פעם על יצירת חברים ומפגשים ועל התגמולים שניתנו להם על הזכייה, לעתים רחוקות על אהבת הפעילות עצמה, או אפילו על כל הנאה מהותית שהם קיבלו מהזכייה. למעשה, חלקם אפילו אמרו שהם מרגישים רע אם הם ניצחו חבר. לעומת זאת, לדברי פרידמן, אף אחד מההורים לא הזכיר יצירת חברים כסיבה להשתתפות ילדיו בפעילויות אלו.

הורים אלו אמנם מיעוט בחברה אבל אני חושד שהאמונה בעולם תחרותי והערך של הפנמת הדחף לנצח היא אחת הסיבות לכך שכל כך הרבה הורים היום מכניסים את ילדיהם - אפילו הקטנים שלהם - לפעילויות תחרותיות ולא רק לתת להם לצאת ולשחק. מה שהורות בוטחת מבינה, ומה שהורות מתדלקת אינה מבינה, הוא שהסודות האמיתיים להצלחה טמונים לא בדחף לנצח אחרים, אלא בגילוי מה אתה באמת אוהב לעשות, ביצירת חברים ובלימוד כיצד לשתף פעולה. ללא ספק המקום הטוב ביותר ללמוד את אלה הוא משחק.

4 - הורות "נמרית"

הורות נמרית הוא מונח שנטבע על ידי פרופסור  איימי צ'ואה לפני כמה שנים, בספרה "מזמור קרב של אמא נמר", כדי לתאר את סגנון ההורות האכזרי והקשיח שלה.

צ'ואה רואה בבירור את החיים כתחרות ואת מטרת החיים כניצחון. כהורה, מטרתה הייתה לגרום לילדיה לנצח. למשל, בתחום המוזיקה, היא החליטה באיזה כלי כל אחד משני ילדיה ינגן (פסנתר לסופיה, כינור ללולו) והשתמשה בכל אמצעי אפשרי של אלימות פיזית, כדי לגרום להם להתאמן במשך שעות בכל יום. השיטות שלה כללו התקפי צרחות, איומים, שוחד, עלבונות, שיימינג ושקרים. השיטה האהובה עליה הייתה לומר להם שוב ושוב שהם יבזו את כל המשפחה - במיוחד את אמם - אם הם ייצאו פחות מהמקום הראשון בתחרות הקרובה.

צ'ואה דאגה שכל דקה מזמנן של בנותיה תעסוק בפעילויות לבחירתה (של צ'ואה). בעיקר בנותיה הלכו לבית הספר, הכינו שיעורי בית, לקחו שיעורי נגינה, התאמנו על הכלים שלהן (בדרך כלל כשצ'ואה עומדת מעליהן ומבקרת), ונסעו לתת רסיטלים במסגרות יוקרתיות. הם היו צריכים לקבל את כל האס ולנצח בכל התחרויות בבית הספר. אסור היה  לשחק בעצמם או לבלות עם ילדים אחרים.

הספר של צ'ואה היה מצחיק אם הוא היה פרודיה, אבל הוא לא. היא רצינית. היא קוראת לזה דרך ההורות הסינית ומציגה אותה כמשהו למערביים לחקות. עם זאת, מעניין לציין שאמריקאים סינים שבדקו את הספר באמזון היו הרבה פחות מאשרים אותו מאחרים שבדקו אותו. למעשה, התגלה ש-40.5% מהמבקרים הסיניים האמריקאים העניקו לו כוכב אחד, הדירוג הנמוך ביותר האפשרי, לעומת 20.9% עבור סוקרים אחרים. רבים מהמבקרים הסיניים-אמריקאים שנאו את הספר כי הוא הזכיר להם את האופן שבו התייחסו אליהם על ידי הוריהם שלהם, שאותו הם ראו כהתעללות וגורם לסבל לכל החיים. באופן נחרץ, הם אמרו, הם לא מגדלים את ילדיהם כך.

השאלה המעניינת בעיני היא מדוע כל כך הרבה קוראים מערביים ולא סיניים (46.6% מהם) העניקו לספר חמישה כוכבים ומדוע הספר הגיע מהר מאוד למעמד רב מכר. נראה שזה פונה לאנשים שכמו צ'ואה רואים במטרת החיים ניצחון, ומאמינים, כמו צ'ואה, שילדים לא הולכים לנצח אם יישארו לנפשם. למרבה המזל, למעטים מאותם אנשים יש את הנחישות או היכולת כדי לבצע את השיטות הקיצוניות של צ'ואה, אבל כנראה שרבים היו רוצים שכן.

למה הניצחון כל כך חשוב שאדם מוכן להקריב את החופש והשמחה של הילדים למענו? התשובה היחידה שאני יכול להמציא היא שלא לנצח זה כישלון, עבור אנשים כאלה, ואין דבר שמפחיד אותם יותר מאשר להיכשל. נראה שגם הורי " נמרים"  שמים דגש גדול על המראה החיצוני של הצלחה, אבל השיטה שלהם לנסות להבטיח הופעה כזו היא ההיפך מהורות "חורשת". במקום להסיר מכשולים עבור ילדיהם, הם יוצרים מכשולים ואז "מכים" את ילדיהם כדי להתגבר עליהם. במקום לנפח אגו, הם מפרקים את האגו והופכים את ילדיהם לכפופים. הם רואים את עצמם כמאמנים של ילדיהם יותר מאשר מטפחים.

באופן אישי אני חושב שהמונח הורה נמר זה עלבון לנמרים. שום אמא נמרה אמיתית לא תאמן את התינוקות שלה כך. אמא נמרים מאפשרות לגורים שלהם לשחק כאוות נפשם, כי הם יודעים באופן אינטואיטיבי שמשחק הוא הדרך שבה גורים מתרגלים את הכישורים האמיתיים שהם צריכים כדי לשרוד ולשגשג. השיטה של צ'ואה היא של מאמן נמר בקרקס, לא אמא נמר. מאמן הקרקס גורם לנמרים צעירים לעשות דברים שהם לא רוצים לעשות, לא לטובתו האולטימטיבית של הנמר הצעיר, אלא כדרך להראות את כישוריו של המאמן.

5- הורות מתגוננת

הורות מתגוננת, כפי שאני משתמש במונח, היא הורות שמטרתה להגן על ההורה יותר מאשר על הילד. הפחד כאן הוא פחד משיפוט של אנשים אחרים. כולנו מודאגים באופן טבעי מהשיפוט של אחרים כלפינו, והורות מתגוננת נועדה להפחית שיפוטים שליליים לגבי ההורות שלהם. יש לי סימפטיה רבה להורים המתמודדים עם בעיה זו. קשה לעשות מה שאתה חושב שנכון אם רוב האנשים האחרים בחייך חושבים שזה לא בסדר.

שמעתי מהורים רבים שמביעים מודעות לאופן שבו הגנה כזו מעכבת אותם מלהיות הורים מהסוג שהם רוצים להיות. הם אומרים דברים כמו, אני יודע שהילדים שלי מספיק בוגרים ללכת לבית הספר או לשחק בפארק בעצמם, אבל אני חושש להיות מואשם ברשלנות - על ידי קרובי משפחה שלי, שכנים שלי, אם אני אאפשר חופש כזה. האתגר הגדול ביותר שדווח על ידי ההורים, במחקרים שונים, היה זה של התמודדות עם ביקורת מפורשת ומרומזת של אנשים אחרים על בחירתם. ההורים האלה התגברו על מחסום ההתגוננות, אבל עבור רבים זה לא היה קל. אני מאמין שיש הרבה יותר הורים בחוץ שלא יכלו להתגבר על המחסום. אלמלא החשש מביקורת מאחרים, או החשש הכללי יותר להפרת נורמה תרבותית, אני חושב שהיו הרבה יותר הורים הנותנים אמון לילדיהם, והרבה יותר משפחות שמוציאות את ילדיהן ממסגרות כפייתיות או הרסניות לולא היה ניתן  להפוך את השיפוטים השליליים של החברה כלפי הורים שנותנים לילדיהם את החופש לשוטט ולשחק ללא תלות במבוגרים למשהו חיובי, בונה ומעצים. 

לסיכום:

 הרשו לי להיות ברור ולומר באופן חד משמעית שיש מה לפחד בעולם הזה. יש סכנות, וכמובן טבעי שהורים יהיו מודאגים מהסכנות הללו וירצו להגן על ילדיהם מפניהן. עבור אנשים מסוימים, הסכנות גדולות יותר מאשר עבור אחרים. אבל אנחנו לא עושים טובה לילדינו בכך שאנו נותנים לפחדים המוגזמים שלנו מקום וביטוי מפני שזה עלול לכווץ לילדינו את היכולת לפתח את כישורי ההתמודדות הדרושים כדי להתמודד עם סכנות ממשיות. אנחנו מצליחים כשאנחנו מלמדים את ילדינו על סכנות מציאותיות ועוזרים להם לחשוב על דרכים להתמודד איתן, אבל אנחנו לא מצליחים בכך שאנו מאמינים שאנחנו מגנים עליהם כשאנחנו מבטלים ומונעים מהם משחק והזדמנויות אחרות לתרגל את כישורי ההסתגלות והחוסן הדרושים כדי להתמודד עם סכנות.

שנית, הרשו לי להבהיר שבהורות בוטחת אני לא מתכוון להורות מתירנית לחלוטין. עלינו כהורים מוטלת החובה להיות בטוחים שילדינו מבינים שלאנשים אחרים יש זכויות, לא רק להם, ושלילדים שלנו אין רשות להתערב בזכויות של אנשים אחרים ו\או לסכן את בריאותם רק לשם החקר והסקרנות. יש כללים מסוימים שכולנו חייבים לעמוד בהם. בדרך כלל, במשפחות נותנות אמון הילדים מגיעים באופן טבעי להבין ולציית לכללים כאלה, בין היתר באמצעות הדוגמאות הטובות של הוריהם; אבל זה לא תמיד קורה, ובמקרים כאלה, ההורים צריכים לאכוף את הכללים האלה.

ולבסוף, אני קורא לקוראים לא לראות במאמר זה האשמת הורים. הורים, במיוחד אימהות, כבר סובלות מאשמה גדולה מדי. למעשה, זה חלק מהבעיה. למעט חריגים בודדים. יש לי סימפטיה ניכרת להורים שנופלים קורבן לאחד או לכל הלחצים החברתיים שמובילים לקטלוגים שצוינו כאן.. מה שאנחנו צריכים זה לא יותר האשמה אלא יותר הארה.

 

על הכותב:

ארד סקובל, בן 37, מתגורר במושב תימורים, נשוי לגיתית ואבא לשלושה יצורים ביולוגים משתנים.

בעל תואר ראשון ותואר שני בחינוך- התמחות ספורט תנועה, ותואר PHD-דוקטורט בפיתוח יכולות קואורדינציה והסתגלות גופנית מטעם  Paris University of International Education. מרצה אקדמי, מעביר פעילויות ייחודיות בבתי ספר, אימונים אישיים ואבחונים מוטוריים.

www.speedit.co.il

0538334100.