לשחק עם ילדך זה לא משחק אלא אם כן שניכם נהנים

 

לשחק עם ילדינו: האם צריך, ואם כן, איך?

אם תחפשו בגוגל ביטויים כמו "משחק עם ילדים", תמצאו המון מומחים שאומרים לכם כמה חשוב משחק הורה-ילד והתמורה לשני הצדדים. הם מתארים את זה כדרך עבורכם (ההורים) להתחבר ולהכיר את ילדיכם, דרך להשתעשע ולקבל פעילות גופנית בריאה, ודרך לעזור לילדיכם ללמוד מיומנויות חדשות. עם זאת, גם תמצאו פוסטים של הורים, בעיקר אימהות, שמתוודות שהן משחקות עם ילדיהם מכיוון שהן מרגישות מחויבות ואשמות במידה ולא. האמת, לרוב הן לא נהנות מכך. זאת אומרת התגמול אינו הדדי.

ילדים השולטים בהורים דרך משחק:

רבים מאלה שאמיצים מספיק כדי להודות שהם לא נהנים לשחק עם ילדיהם (או לפחות שלפעמים הם לא אוהבים את זה) למדו בתהליך ההורי שלהם-שכולל התייעצויות עם מכרים, שיחות עם מומחים, רשתות חברתיות, שהם לא אמורים לשלוט במשחק וצריכים לאפשר לילד לקחת את ההובלה, אבל הם הולכים רחוק מדי עם הרעיון הזה.

הבעיה היא שהדרך בה ילדים רוצים לשחק היא לרוב לא הדרך בה ההורים רוצים לשחק. ראשית, ילדים אוהבים לעשות את אותו הדבר שוב ושוב. הם מחוברים לזה. כך הם לומדים; כך הם מתאמנים במיומנות עד שהם יבצעו את זה נכון או מספיק לטעמם. אבל הורים לא רוצים לעשות זאת, מרביתם לפחות. לא עם המיומנות הספציפית איתה הילד אובססיבי.

ילדים גם לפעמים רוצים לתפוס את תפקיד " הבוס" ההורה" המחנך" המאמן" ומחייבים את ההורים להישמע להוראות. הם הופכים לרודנים קטנים, ויש הורים המאפשרים זאת מכיוון שהם חושבים שהם אמורים. האומנם?  לדוגמה, אמא אחת סיפרה לי כיצד בתה, במשחק כלשהו, דרשה שהיא, האם, תצייר רק את הצורות והקווים המדויקים שהבת בחרה עבורה, ורק בזמן המדויק שהבת אמרה לה שהיא יכולה לעשות זאת, הבת כעסה בכל פעם שהאמא גוונה את הצורות או הקווים שלה. הבת יכולה להיות יצירתית, אבל האם לא יכלה. עבור האם, אם כן, זה לא היה משחק. האם אפשרה לעצמה להיות אביזר אנושי, ולא חבר למשחק. לא פלא שהיא שנאה את זה.

אז הנה בעיה אחת שמתרחשת במשחק הורה לילד. אנחנו - וכשאני אומר "אנחנו", אני לא כל כך מתכוון שאנחנו האבות כפי שאני מתכוון לאימהות מקבלות "שטיפת מוח" ( בעיקר בגלל רשתות חברתיות) להאמין שתפקידן כמעט כל רגע לשרת את צרכי ילדיה, על ידי ריצוי גחמות, פלונטרים, רגעי שיעממום או תסבוכות בין אישיות- חברתיות. יש כאן דיסוננס לא יאמן, בהקשרים מסוימים אנו ההורים מרגישים כמכתיבי דרך ומהות, מכיוון שאנו חושבים שאנחנו אמורים לשלוט בהתנהגותם ורצונם לטובת התפתחותם האישית, אבל בהקשרים אחרים, במשחק למשל, אנו בטעות חושבים שהמשימה שלנו היא לאפשר לילדינו להכתיב לנו איך ובמה לשחק. ברגע שמערכת יחסים של מונוגמיה רגשית ואנושית ( כך אני תופס הורות) מתבססת על שליטה וקביעת עובדות הדבר הוא הרסני- כן גם במשחק. משחק דורש משא ומתן והסכמה, כך שהצרכים של כולם נענים - לא בריונות.

בואו נחשוב על זה ככה, אף ילד לא היה מסכים להמשיך לשחק עם ילד אחר הקובע את כל תהליך המשחק. אני מניח שאותו ילד היה מתבטא באופן הבא:  "או שאנחנו משחקים משהו אחר עכשיו או שאני יוצא מכאן\ מפסיק לשחק איתך." זה לא צריך להיות שונה בהרבה במערכת היחסים שבין הורה לילד. ההבדל המשמעותי יהיה התגובה והתיווך ליצירת שינוי ואלטרנטיבה. היכולת לבטא מורת רוח, למרוד, להפסיק, היא מה שהופך את המשחק לרכיב כה חזק ללמידה חברתית. כאשר אנו מאפשרים לילדים לשלוט בנו במשחק, לא  להיות קשובים לצרכים ולרצונות שלנו, אנו הורסים את הערך החברתי של PLAY. אנחנו לא עושים לילדינו טובה על ידי "לשחק" איתם בדרך זו. אנו עשויים, למעשה, להפוך אותם לחסרי זהות עמוקה.

הטעות ההפוכה, כמובן, היא שנוכל לשלוט בילדים במשחק, או, בקיצוניות, להשתלט על המשחק עצמו ולהשאיר את הילדים מחוץ לתהליך. אבות בדרך כלל אשמים בזה יותר מאשר אימהות, אבל ראיתי גם אימהות עושות את זה. לדוגמא אתה מתחיל לבנות בשובבות נמרצת משהו ביחד – לצורך העניין ערכות לגו המיועדות למוצר סופי ספציפי - ואתה נכנס לתהליך באופן כה אינטנסיבי וטוטאלי , וכל כך טוב יותר בזה מהילד, שאתה אומר לילדך בדיוק מה לעשות. ברגע כזה זה הופך למשחק שלך ולא של הילד.

 

סיבות ורעיונות לכך שהורים כיום מרגישים שחובתם לשחק עם ילדים:

משחק לעולם לא אמור להיות חובה, זה תמיד אמור להיות בשביל הכיף. לשחק, בהגדרה, זה משהו שאתה רוצה לעשות ויש בו עניין אישי וכיבוד רצון של משתתפים אחרים- במידה וקיימים.

דייוויד לאנסי-מחבר האנתרופולוגיה של הילדות ואולי המומחה המוביל בעולם ביחסים בין הורים לילדים קובע שהרעיון שההורים צריכים לשחק עם ילדיהם הוא רעיון מערבי מודרני ייחודי. בתרבויות אחרות, ובנוף שלנו עד העשורים האחרונים, לילדים תמיד היו ילדים אחרים לשחק איתם. הורים לא הרגישו צורך לשחק עם ילדים, וילדים לא רצו במיוחד לשחק עם מבוגרים, מכיוון שלילדים היו הרבה חברי משחק מעניינים יותר - ילדים אחרים בכל הגילאים.

המבוגרים בתרבויות כאלה עשויים לשחק, אך הם היו משחקים בדרכיהם הנבחרות שלהם. לפעמים ילדים היו מצטרפים, וזה היה בסדר כל עוד הילדים לא הרסו את המשחק. ולפעמים מבוגרים, במיוחד צעירים, היו מצטרפים למשחק של ילדים, רק בגלל שהם רצו, וזה היה בסדר עם הילדים כל עוד המבוגרים לא הרסו את המשחק שלהם. כשמבוגרים שיחקו עם ילדים, זה מעולם לא היה מתוך תחושת חובה; זה היה רק בשביל הכיף. על פי הדיווחים האנתרופולוגיים, כל זה נכון במיוחד לגבי תרבויות ציידים-לקטים.

ילדים באופן טבעי הופכים לחברי משחק טובים יותר לילדים מאשר מבוגרים. יש סיכוי גבוה יותר שיש להם תחומי עניין דומים, חושי הומור דומים, רמות אנרגיה דומות. אצל מבוגרים סביר להניח שהם יתנשאו מעט על הילדים או ינסו להפוך את המשחק להזדמנויות הוראה מכוונות מטרה ומשעממות.

אנחנו, דמויות מבוגרות, יצרנו עולם בו ילדים לא יכולים פשוט לצאת בחוץ ולמצוא ילדים אחרים לשחק איתם בלי מבוגרים שצופים ומתערבים ההורים את המשחק האותנטי שמתרחש. זו הפעם הראשונה בתולדות האנושות (מעבר לתקופות ומקומות של עבדות ועבודת ילדים אינטנסיבית) שילדים לא הצליחו לשחק בחופשיות עם ילדים אחרים, במשך שעות בכל יום. כמובן שאנחנו מרגישים אשמה בעניין זה אך עלינו למצוא דרכים לאפשר לילדינו לשחק בחופשיות עם ילדים אחרים, לא לנסות למלא את המטלה בעצמנו. משימה שבין כה וכה אנחנו לא מוצלחים במיוחד.

לסיכום:

יש לי וידוי קטן, אני מאוד אוהב לשחק עם ילדים, ויש לי גם כמה זיכרונות חביבים של משחק עם מבוגרים בילדותי אז לא להבין אותי לא נכון. למעשה אני חושב שרוב המבוגרים היו נהנים לשחק עם ילדים אם הם היו מגלים, יחד עם הילדים, דרכים לשחק שמתאימות ליכולות ולרצונות של כולם. כחלק מהספרות המקצועית שאספתי בכתיבת הדוקטורט, חקרתי מעט את ההשפעה שיש לבני נוער על ילדים צעירים ולעתים קרובות הם מבריקים בלמצוא פתרונות משחק שכיף לכולם. בני נוער, בסופו של דבר, היו ילדים קטנים רק לפני כמה שנים, והם לא שכחו את מה שהילדים הקטנים נהנים. בנוסף, בני נוער לא חוששים להיות אסרטיביים מול הצעירים ומתעקשים על דרכי משחק שכיף עבורם וגם עבור הקטנטנים. אם כך עודדו אחים גדולים להיות באינטראקציה עם אחיהם הקטנים לא ממקום של " בייביסיטר" אלא ממקום חינוכי והתפתחותי דו כיווני.

הרעיון העיקרי הוא זה: אם אתם רוצים לשחק עם ילדיכם, עשו זאת. אך הקפידו למצוא דרכים לעשות זאת באופן מהנה גם עבורכם כמו גם עבור הילדים. זו צריכה להיות החלטה משמחת, לא חובה. יחד אם זאת, מוטלת עליך כהורה חובה הנוגעת למשחק של ילדך, כחלק אינטגרלי מההתפתחות, וזה להבין כיצד לאפשר לילדך לשחק בחופשיות ולעתים קרובות עם ילדים אחרים, ו\או מתוך מקום של חוסר מעש, שעמום, העדר רעיונות- הרחק ממבוגרים - זה "הלחם והחמאה" של עולמם הפנימי. ואז, רק אז, המשחק שלכם עם ילדיכם יהפוך להיות לפינוק ויצירת בונדינג ולא מנגנון למידה ומיומנויות. 

על הכותב:

ארד סקובל, בן 37, מתגורר במושב תימורים, נשוי לגיתית ואבא לשלושה יצורים ביולוגים משתנים.

בעל תואר ראשון ותואר שני בחינוך- התמחות ספורט תנועה, ותואר PHD-דוקטורט בפיתוח קואורדינציה והסתגלות גופנית מטעם  Paris University of International Education. מרצה אקדמי, מעביר פעילויות ייחודיות בבתי ספר, סדנאות הורים-ילדים, אימונים אישיים ואבחונים מוטוריים.

www.speedit.co.il

0538334100.-ארד