שילוב משחקיות כקרש קפיצה ללמידה והתפתחות בענפי ספורט

 

-הקבוצה שאימנה את עצמה זכתה בטורניר-

משחק חופשי הביא לאומץ, ביטחון עצמי והסתגלות.

בספורט לא פורמלי, ילדים לומדים כיצד לנהל משא ומתן, להתפשר, לקחת אחריות וליצור את דרכי המשחק שלהם. הם לומדים איך להיות מנהיגים, לא רק מונהגים. כעת, לפנינו סיפור מעורר השראה הממחיש שתהליך מתודי לא רשמי יכול לגרום גם לשיפור במשחקים קבוצתיים גם כאשר מדובר במשחקים תחרותיים.

לפני שלוש שנים, מנהלי  Steel Sportבארה"ב כולל המייסד וורן ליכטנשטיין, הנשיא מארק קול ומנהל מערכת האימון סטיב ג'ונס החליטו לשלב משחק חופשי בתוכנית שלהם. שבהם השחקנים פיתחו חוקים משלהם וארגנו את עצמם. לאחר מכן, רבים מהמאמנים, בכדורגל וגם בבייסבול, החלו להתחיל כל אימון עם 10 עד 15 דקות של משחק חופשי, שבו השחקנים שיחקו יחד בדרכים מגוונות לפני האימון הרשמי. התהליך כולו מנוהל על ידי הילדים ללא כל התערבות של מאמן בתוכן ובמטרות כלשהן.

שחקנים כל כך אהבו את החוויה הזו שהם התחילו להופיע מוקדם לאימונים, ליצור זמן ארוך יותר של התנסויות ורפרטואר מוטורי ואף להמציא מהלכי משחק. יוז, אחד המאמנים של הקבוצה המדוברת גם שם לב, עם קבוצות הכדורגל שאימן, שהשחקנים הפכו ליותר ויותר בטוחים ויצירתיים במשחק החופשי שלהם, שהמשיך למשחקיהם הרשמיים. נראה היה שהם נהנים יותר על המגרש ונראה שהם לוקחים יותר אחריות בעצמם, אז הם היו צריכים פחות אימון מילולי במהלך משחקים רשמיים.

קבוצה אחת שיוז אימן בקיץ האחרון - קבוצת כדורגל של נערים בני 16 בפלימות', מסצ'וסטס - פיתחה גישה כזו של נטילת אחריות במשחק החופשי שלהם, שבברכתו של יוז הם בחרו להיות למאמנים של עצמם במשחקי הטורניר שלהם. אז, יוז פשוט נשען לאחור וצפה, כשהקבוצה מנצחת משחק אחרי משחק, הם זכו באליפות האזורית, במסצ'וסטס, ולאחר מכן המשיכו לווירג'יניה, שם התחרו משמונה אזורים על האליפות הלאומית. יוז צפה איך קבוצתו הופכת לאלופת המדינה עבור קבוצת הגיל שלה ועשתה זאת בדרך שלה. כן, הקבוצה שאימנה את עצמה ניצחה הכל!

כמובן, אנחנו לא יכולים לומר בוודאות שקבוצת פלימות' ניצחה כי היא אימנה את עצמה. יוז אומר שהם היו שחקנים טובים מלכתחילה, והם למדו הרבה יסודות לפני תחילת הטורנירים. אבל יוז חושב שהאימון העצמי שלהם, בנוסף לעודף הביטחון והמיומנויות שפיתחו במשחק חופשי, תרם רבות להצלחתם.

יוז הבחין שהמשחק חופשי הוביל את הנערים לדבר הרבה יותר בחופשיות ביניהם ממה שדיברו קודם לכן, להודיע זה לזה מה הם עושים, לעודד ולייעץ אחד לשני. זה גם הוביל אותם להקדיש יותר תשומת לב למה שקורה על פני כל המגרש, לא רק סביב הרגליים שלהם. זה הוביל אותם לנסות מהלכים חדשים, יצירתיים, לפעמים מסוכנים (כמו בעיטת מספרים מעל הראש), שהם לא היו מעזים לנסות קודם. המשחק החופשי הוביל אותם להיות "שובבים" יותר, אפילו במשחקי הטורניר הרציניים שלהם, וכפי שציין הפסיכולוג הרוסי לב ויגוצקי מזמן, "המשחקיות מובילה את כולנו להיות גבוהים יותר מכפי שאנחנו כאשר אנחנו במצב נפשי קודר יותר".

יוז שם לב, במשחקים הלא מאומנים האלה, שהשחקנים הטובים ביותר בחרו לעתים קרובות לא להתחיל. הם העדיפו לשבת על הספסל בדקות המוקדמות רק כדי לראות מה קורה, ככל הנראה לבחון את האסטרטגיות, החוזקות והחולשות של הקבוצה היריבה, כדי שיוכלו להשתמש בידע הזה כדי לתכנן את האסטרטגיה שלהם ולייעץ לחבריהם לקבוצה. הם עשו מה שכל מאמן טוב עשוי לעשות, אבל עם היתרון שהם ידעו, אולי טוב יותר מכל מאמן יכול לדעת, מה היכולות שלהם ואיך להשתמש בצורה הטובה ביותר ביכולות האלה בהתחשב בתנאים הנוכחיים של המשחק.

 ובנימה אישית, אני חושב שיש כאן שיעור, לא רק על ספורט, אלא על כל הפעילויות הקבוצתיות המאורגנות. לפעמים האנשים שעושים את העבודה יודעים טוב יותר איך לעשות את זה מאשר המאמנים או הבוסים שלהם, והמאמן או הבוס החכם יודעים מתי לסגת ופשוט לתת לאנשים האלה לעשות את זה.

אנחנו כל כך מושרשים בהיררכיה - בבתי הספר, בעסקים ובמוסדות האחרים שלנו - עד כי לעתים רחוקות אנו מנסים את הניסוי שעבד כל כך טוב עם קבוצת הכדורגל של פלימות' - הניסוי של לסמוך על אלה בשטח שיעשו ההחלטות שלהם.

 למאמר המלא: 

The Team that Coached Themselves Won the Tournament | Psychology Today